פסק-דין בתיק ע"א 1043-07-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי) מיום 5.6.12 בת.א. 5919/05, לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה כנגד המערערים, ואלה נצטוו לפנות את הנכס אשר ברח' עומר אלכיאם 8 (רח' אמיר 24) הידוע כגוש 10837, חלקה 68/2 ולמוסרו לידי המשיבה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ב.         הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא:

המשיבה מנהלת את הנכס נשוא הדיון מטעם הבעלים, מינהל מקרקעי ישראל.

טענת המשיבה היא, שבפברואר 2003 או בסמוך לכך, פלשו המערערים לנכס ומאז הם עושים בו שימוש ונוהגים בו מנהג בעלים,  מבלי לשלם דמי שכירות עבור השימוש בנכס.

לגירסת המשיבה, פלישת המערערים לנכס היתה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, ומשנודע לה דבר הפלישה, פנתה המשיבה למערערים ודרשה מהם לפנות את הנכס, אך אלה לא נענו.

ג.          לעומת זאת, גירסת המערערים היא, שבשנת 2001 הם רכשו את הנכס מאדם בשם אלי חן, אשר עבד באותה תקופה בשירותה של המשיבה. המערער מס' 1 שילם לאותו אלי חן סכום כסף לרכישת הנכס ואכן, רכש את הנכס, ומאז המערערים מחזיקים בו כדין.

ד.         בית משפט קמא ציין, כי טענת ההגנה היחידה של המערערים היא, כי הם מחזיקים בנכס בהיותם בעליו, וזאת משרכשו את הנכס על-ידי המערער מס' 1 בשנת 2001, ואולם, בית משפט קמא דחה את טענתם זו של המערערים, הואיל ומדובר בעיסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב, בעוד שהמערערים לא הציגו כל מסמך בכתב המלמד על רכישת הנכס מן המשיבה ו/או מגורם אחר המוסמך לעשות כן מטעם המשיבה (סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969).

בית משפט קמא מדגיש, שהמערערים לא טענו כי שכרו את הנכס, ולא צירפו כל הוכחה העשויה ללמד על זכותם להחזיק בנכס מכוח קיומו של חוזה שכירות.

ה.         עוד הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי "מקובלות עלי כמהימנות ואמינות עדויותיהם של הנתבע 1, הנתבע 2, ושל מר סוהיל הלון, שלפיהן הנתבע 1 שילם סך של 12,000 דולר למר אלי חן, שעבד אז כרכז בעמידר ושהיה אחראי על מכירת הנכס נשוא התביעה מטעם עמידר. התעלמות התובעת מטענות הנתבעים כנגד אותו אלי חן, מחזקת את טענת הנתבעים בדבר תשלום הסך הנ"ל לאלי חן, נציג התובעת" (פיסקה 4 של פסק הדין).

בית משפט קמא מוסיף, כי המשיבה לא הגישה תצהיר של אותו מר אלי חן, הגם שהמשיבה אישרה שאלי חן עבד בשירותה במועדים הרלוונטיים. יתר על כן, המשיבה, לפי קביעת בית משפט קמא, הסתירה בתצהירה את נסיבות עזיבת עבודתו של אלי חן ואת פרטיו.

המשיבה התעלמה, כך קובע בית משפט קמא, במודע, מן הטענות המיוחסות למר אלי חן ולא זו בלבד, אלא שהטענה של המערערים לא היתה בגדר טענה מפתיעה עבור המשיבה, הואיל ולמקרה נשוא הדיון כאן קדמו מספר מקרים קודמים, ובכולם הועלתה טענה כנגד העובד והנציג של המשיבה, אלי חן.

בית משפט קמא מעיר בהמשך פיסקה 4 של פסק הדין: "התובעת המשיכה לטמון את ראשה בחול ולנהוג בטקטיקה הגובלת בחוסר תום לב מוחלט, תוך התעלמות מוחלטת מקיומו של אותו אלי חן, תפקידו, עבודתו, סמכויותיו והרשאותיו... לא זו אף זו: התובעת אף לא העלתה כל טענה כנגד אלי חן, לא טענה כי חרג מסמכותו או שפעל תוך חריגה מסמכותו, או שפעל ללא הרשעה, או שמעל באמונה. כלום".

ו.          בית משפט קמא מוסיף, כי למרות שהתשלום למר אלי חן בוצע על-ידי המערערים מתוך אמונתם הסבירה והמוצדקת שלפיה אלי חן ייצג את המשיבה בכל הנוגע למכירת הנכס, עדיין אין בעצם התשלום כדי להקנות למערערים זכות קניינית בנכס ומכאן, שטענת ההגנה היחידה של המערערים, דהיינו, רכישת זכות הבעלות בנכס, לא הוכחה, וזאת בהיעדר מסמך בכתב לרישום העיסקה, ולכן, סבר בית משפט קמא שיש להורות על פינוי המערערים מן הנכס.

ז.          המשיבה גם עתרה בתביעתה לחייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 22,000 ש"ח לתקופה שבין מרץ 2003 ועד מועד הגשת התביעה (מרץ 2005), כשהמשיבה מתבססת על חוות דעתו של שמאי מקרקעין שקבע כי דמי השימוש הראויים עבור הנכס עמדו על 800 ש"ח לחודש. חוות דעת זו הוגשה בהסכמת המערערים, ומבלי שטענו כנגד קביעותיה.

בית משפט קמא ציין, שהמערערת שלחה את הדרישה לפינוי הנכס ולתשלום דמי השימוש הראויים רק לקראת סוף אוגוסט 2003, למרות שידעה אודות החזקת המערערים בנכס מאז פברואר או מרץ 2003, ולכן, קבע בית משפט קמא כי התקופה הרלוונטית לחישוב גובה דמי השימוש הראויים הינם מספטמבר 2003 ועד ליום הגשת התביעה (30.3.05).

ח.         מאידך גיסא, סבר בית משפט קמא שלא ניתן להתעלם מן העובדה, שהוכחה לפי מאזן ההסתברויות, ושלא נסתרה על-ידי המשיבה, ולפיה שילמו המערערים סך של 12,000 דולר ארה"ב למר אלי חן, שהיה אז הגורם המוסמך מטעם המשיבה ונציג המשיבה בכל הקשור לנכס.

לכן, בשקלול סכום החוב בגין דמי השימוש הראויים (800 ש"ח לחודש x 19 חודשים) לעומת הסכום ששולם על-ידי המערערים לאלי חן, ונוכח הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, סבר בית משפט קמא שיש לפטור את המערערים מחובת תשלום דמי השימוש בגין התקופה נשוא התביעה.

ט.         מוסיף בית משפט קמא, כי נוכח המסקנה אליה הוא הגיע, ובהעדר תביעה מצד המערערים לקבלת סכומי ההשקעה בנכס, ובהעדר טענה של המערערים לפיה הם החזיקו בנכס בהיותם ברי רשות, אין צורך לדון בטענות המערערים בנוגע לעלויות השקעותיהם בנכס, ולפיכך, וכאמור כבר לעיל, הורה בית משפט קמא למערערים לפנות את הנכס.

י'.         על כך מונח בפנינו ערעורם של המערערים, שטענתם היא כי בינואר 2001 הגיע אל המערערים חבר משפחה בשם סוהיל הלון, שמסר להם כי באותו רחוב שבו הם מתגוררים קיים נכס למכירה השייך לעמידר. אותו הלון סוהיל גם מסר כי הוא מכיר את נציג המשיבה האחראי למכירת הנכס, מר אלי חן.